רגע של היסטוריה: המשאית הראשונה

1 באוקטובר 1896. באותו תאריך היסטורי רשם פקיד שחרור הטובין במפעל הרכב של גוטליב דיימלר את הנתונים הבאים לגבי "הזמנה מס' 81": "רכב ממונע מספר 42. מנוע ארבעה כוח-סוס שני צילינדרים. משקל עצמי: 1,200 ק"ג. משקל מורשה להטענה: 1,500 ק"ג. שם המזמין: סינדיקט המנועים הבריטי בע"מ, לונדון". קשה להאמין שעשור לאחר המצאת המכונית הראשונה, גרמה המצאת המשאית הראשונה, כמעט במקרה, להתרגשות מיוחדת אצל אותו פקיד גרמני. אבל, אותה מכונית מס' 42 היתה המשאית (רכב ממונע המיועד להובלת מטען) הראשונה בהיסטוריה.

למשאית הראשונה לא היתה דרישה מיוחדת בן לילה. היא לא היתה מהירה במיוחד והסוסים הגרמנים המיוחדים ששימשו לגרירת משאות עשו עבודה מצוינת מזה עשרות דורות. היא היתה כמובן הרבה יותר יקרה מעגלה ושני סוסים. אבל את גוטליב דיימלר זה לא הטריד. האיש שהמציא את המכונית (במקביל לקארל בנץ) עשור קודם לכן, את האופנוע הראשון, מנועים לסירות ואוניות ומשאבות לכיבוי אש המונעות באמצעות מנוע ידע שהדבר הבא הוא שימוש במנוע הבעירה הפנימית – המצאת הדור בזמנו – לצרכי הובלת מטען ביבשה. כמו האוטובוס הראשון, גם המשאית הראשונה נראתה פחות או יותר כמו עגלת סוסים – רק ללא הסוסים. הנהג ישב בחזית, חשוף לפגעי מזג האוויר. המנוע הותקן מאחור, במקרה שלנו דו-צילינדרי בנפח 1.1 ליטר שייצר לא פחות מארבע כוח-סוס אימתניים. הכוח עבר בזמנו החופשי אל הציר האחורי באמצעות רצועת עור עבה. במשך השנה הראשונה הוצעו עוד מנועים להיצע (6, 8 ואף 10 כוח-סוס שאפשרו נשיאת מטען עד חמש טונות במהירות של 12 קמ"ש), האמינות ונוחות התפעול שופרה מדגם לדגם ולאט לאט החלו לזרום ההזמנות. יחידות כיבוי אש, חברות הובלה, חברות בניה, חקלאים ועוד גופים גילו את הפוטנציאל האדיר שבמשאית החדשה.
בהמשך, הרבה הודות לשותפו ווילהלם מאיבאך, העביר דיימלר את המנוע לקדמת הרכב, מתחת למושב הנהג, תא הנהג נסגר למתן הגנה ראויה לנוהג במשאית, הוצעו גרסאות סגורות (ה"וואן" הראשון…), קירור מים באמצעו ראדיאטור ואף שודכו מספר אופציות של תיבות הילוכים והנה נולדה המשאית הקונבנציונלית המוכרת גם לנו.