דודג' פאוור וואגון – ה'קאמבק'

דודג' פאוור-ואגון הושק ב-1945, כרכב צבאי במקור וכמחליפתה (עליה גם התבסס) של משאית קלה ששימשה את צבא ארה"ב בזמן המלחמה. דודג' היו הראשונים להציע משאית קלה וקשוחה בשוק האזרחי – הפאוור-וואגון בגרסתו האזרחית במקרה זה – וזו החלה להימכר כבר ב-1946. הפאוור וואגון יוצר עד 1980, עם מגוון מנועי 6-צילינדרים, ומסוף שנות ה-60' גם עם אופציה למנועי V8. המבנה הפשוט יחד עם המכלולים העמידים הקנו פאוור וואגון שם של מכונה בלתי ניתנת לעצירה. ב-1974 הושקו גרסאות 'קבינה וחצי' (Club Cab) ו'דאבל קבינה' (Crew Cab) עם 2 ו-4 דלתות בהתאמה, שתיהן עם עוד שורת מושבים, מה שהעניק לנתוני המכירות דחיפה משמעותית, בעיקר הודות לפריחת תרבות הפנאי, ובכללה גרירת קרוואנים, כלי שיט וכיו"ב. לאחר אי אלו עדכונים ומתיחות פנים לאורך השנים, הוחלט להפסיק את ייצורו של הדודג' פאוור וואגון ב-1980, מאחר והטכנולוגיה כבר הפכה לפרימיטיבית במידה שהתקשתה לעמוד בסטנדרט הבטיחות והטכנולוגיה של התקופה. למעשה היה מחליפו של הפאוור וואגון ב-1981 הדודג' ראם החדש דאז, עוד בטרם נקראו כל כלי הרכב המסחריים של דודג' בשם 'ראם' (RAM).
וינסלו בנט היה מנהל בכיר בכמה חברות בשיקאגו, אמיד ומצליח, שמאס בשלב מסוים מחיי העיר הסואנים והרועשים ופרש לבית פרטי עם חצר גדולה בג'קסון הול שבוואיומינג. בנט היה חובב מכוניות קלאסיות מאז ילדותו והוא חשב לעסוק כתחביב וכעסק קטן בקניית טנדרים ישנים, שיפוצם ביד אוהבת ומכירתם לחובבים ואספנים. מפגש אקראי עם אריק ג'ונסון, בעל מוסכי רכב בג'קסון הול שפרש לחווה נידחת, לא רחוק מג'קסון הול, הוביל להקמת Legacy Power Trucks – סדנה שתייצר שוב דגמי פאוור וואגון, אך עם נגיעות מודרניות, באיכות חסרת פשרות ושיתאימו לתואר שהסדנה מעניקה להם: "the world’s toughest and most beautiful truck".
את גרסתם לפאוור וואגון המודרני הם מכנים Legacy Power Wagon וכבסיס משמש כאמור הטנדר הקשוח והמגודל – כ-5.5 מ' אורכו, כ-2.0 מ' גובהו ועם יכולת נשיאה מורשית של כטונה בארגז מדובר בהתחלה טובה. בנוסך לעבודה על המרכב (פירוק, ניקוי, צביעה ואם יש צורך – תיקון או החלפת חלקים) מטופל לעומק הצד המכאני, כאשר כל Legacy Power Wagon יוצא את הסדנה כ"סטנדרט" עם מערכת היגוי מודרנית (הגה 'כוח'), בלמי דיסק מתקדמים, סרנים ובולמי זעזועים חדשים וגלגלים עם צמיגים ענקיים (על חישוקי 17"-20"), במידות שונות. וכמובן – יש את עניין המנוע; כאן יכול הלקוח לבחור בין קאמינס טורבו-דיזל מודרני בנפח 3.9 ליטר ועד לקרייזלר HEMI בנפח 7.0 ליטר (V8) עם 425 כ"ס. רשימת התוספות ארוכה עוד יותר וכוללת בין השאר מגוון כננות, מערכת ביקוע הידראולי לעץ, סטים של גרזנים, מחברים למסורי שרשרת, מגוון סוגי עור לריפוד ולדיפון הפנימיים, מערכות מיזוג ושמע שונות והכל לבחירה מתוך שלוש תצורות מרכב: 2 דלתות, קבינה וחצי וארבע דלתות עם שתי שורות מושבים. לאחר כ-1,000 שעות עבודה על כל דגם, מתקבל טנדר חדש לגמרי אך שלא ניתן לטעות לגבי מוצאו ושמו. ויש לזה כמובן מחיר;
גרסת החד-קבינה הבסיסית תעלה 120,000$. הוספת כמה אופציות בודדות מהרשימה האינסופית תהפוך את הטנדר העתיק-חדש ליקר יותר מלא מעט מכוניות ספורט או פאר חדשות. ומסתבר שיש מספיק אנשים בארה"ב ובקנדה שמוכנים לשים סכומים כאלו על קלאסיקה מודרנית: ההזמנות לא מפסיקות להגיע…